<h1>העיטור אות ק' קבלת עדות</h1>
<h2>דף לא.</h2>
משחק בקוביא מאימתי חזרתן משישברו פספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי ומלוי בריבית משיקרעו את שטרותיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו לגוי לא מוזפי ומפריחי יונים משישברו את פגמיהן ואפילו בהפקר לא עבדי וסוחרי שביעית משיגיע שביעית אחרת ויבדלו. ואמר ר' יוחנן לא חזרת דברים אלא חזרת ממון. והחשוד על הטריפה אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב. ירושלמי (פ"ז שביעית ה"ד) החשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו משיבוא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני. ירושלמי לבעל מתיבות כדאזיל למידן קומי בית דין דלא חכמין ליה ואמר לון ההוא גברא חשוד הוא. וחשוד על השבועה כדתנן בפרק כל הנשבעין (מ"ה.) אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ולתני שבועת בטוי כי קתני שבועה דכי קא משתבע משתבע בשקרא אבל שבועת ביטוי דכי קא משתבע איכא למימר בקושטא קא משתבע לא קתני כגון אוכל ולא אוכל. ופר"ש דלא מפסיל. ומסתברא נהי דלא קתני מיהו אם עבר על השבועה מפסיל. ושמע מינה עובר על גזירות קהל פסול דהיינו שבועת ביטוי. וכן הורה הר' יעקב בר' משולם. לרבינו אלפס החשוד על הגניבה אם החזיר בתשובה ולא על ידי יראה ופחד וקיבל עליו שלא לגנוב לא לישראל ולא לגוי מקבלין עדותו. גרסינן בפרק קמא דע"ז (ז'.) וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית דבר רבי מאיר רבי יהודה אומר חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן בפרהסיא מקבלין אותן רבי יהושע בן קרחה אומר בין כך ובין כך מקבלין אותן שנאמר שובו בנים שובבים אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהושע בן קרחה ועל כל החשודין קאמר. ורבינו נסים אמר על כל הפושעים קאמר. וגרסינן בבבא קמא בפרק הגוזל (צ"ד:) הגזלנין ומלוי בריבית אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. ודוקא בשאין גזילה קיימת אבל גזילה קיימת מקבלין. ומסתברא דוקא בשהרהר תשובה בלבו ומחזיר כל גזילותיו. אבל לא הרהר תשובה בלבו אלא שבא הנגזל ותבע ממנו את ממונו מקבלין הימנו דאי לא תימא הכי קשיא ההוא דגזל פדנא דתורי ועובדי טובא וכמה משניות דתנינן בגזלן.
<h2>דף מו:</h2>
אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואפילו יש בו סימנין בגופו ובכליו מאי קראה הכרת פניהם ענתה בם. ומסתברא דליכא סימן מובהק אחרינא בגופו אלא הכרת פנים דהא קיימא לן סימנין דרבנן. ואפילו (סומא) [שומא] לאו סימן מובהק הוא ואין מעידין עליה. וההיא שינויא דמשני גופו דאריך וגוץ אליבא דמאן דאמר סימנין דאורייתא ודחייתא בעלמא היא ולא סמכינן בשום סימן אחר אלא על פרצוף פנים עם החוטם. ואמר רבי יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום שאין נפשו יוצאה אבל במקום שנפשו יוצאה מעידין. אין מעידין אלא עד ג' ימים. ירושלמי (שם) כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא וכו'. ודוקא ביבשה אבל במיא מצמת צמית ליה היכא דליכא מכה ואפילו עד ארבעה וחמשה ימים מעידין כההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא בתר חמשא יומי. והני מילי דכי אסקוהו חזיוהו בשעתיה אבל אישתהי מתפח תפח הלכך אפילו אשתהי שעה אחת ולא ראוהו כשיצא מן המים אין מעידין ר' יהודה בן בבא אומר לא כל אדם ולא כל המקומות שוין ולא כל השעות שוות. ירושלמי (שם) הלכה כר' יהודה בן בבא. ומסתברא דלחומרא פליג ואפילו יום אחד אין מעידין. וגרסינן בירושלמי (שם) מעשה באחד שנפל לירדן ועלה לאחר שבעה עשר ימים והכירוהו שצפדתו הצנה והשיאו את אשתו ומשמע דחמשה ימים דאמר בגמרא דילן לאו דוקא.
ואין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה. וכן פסק רבינו האי דלית הלכתא כר' טרפון ור' עקיבא. ועוד דפלוגתא קודם שהוחזקו להשיא עד מפי עד אבל לאחר שהוחזקו אין בודקין. והלכתא משיאין על פי עד אחד ועד מפי עד ומפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה ומפי קרוב.
